"קציני צבא הכיבוש. מאחר שמוחכם וכוחכם לא השכילו למנוע את פריצת החומות של הבסטיליה הארץ-ישראלית. סייע בידכם מקרה עיוור, ונתן לכם נצחון כביר על מספר אסירים חסרי מגן ועל שלושתנו. אחרי שאזלה לנו התחמושת. זה נתן לחייליכם את ההזדמנות לספק את תשוקת הסאדיזם ואת תסביך הנחיתות שלהם. חייליכם נהגו לפי המסורת הנאצית. ירו בפצועים ששכבו על האדמה, הם מנעו מהם במשך שעות הגשת עזרה רפואית כלשהי. גם בי התעללו. הם איימו במוות, הם קשרו חבלים סביב צוארי, הם היכוני בקתות הרובים בכל חלקי גופי, אני מספר את כל זאת, לא כדי להתאונן בפניכם, אף לא עלה על דעתי להתאונן בפניכם, חלילה לי מלעשות זאת אולם עמי העולם חייבים לדעת על מעשי הזוועה הנוראים המבוצעים על-ידי חיות הטרף הבריטיות בארצנו. חושבים אתם כי בכמות מסוימת של חילים חמושים ובכמות מסויימת של אינטריגות בדוקות, אפשר להמשיך לשלוט לאורך, ימים בארץ מתמרדת, שתושביה -- כל תושביה -- רואים בכם פולשים, מסכסכים ומנצלים, טעות פאטאלית היא, לא הכידון ולא האינטריגות יש בכוחם לעמוד לאורך ימים מול נפש האדם, מול נפש האדם החפשי, כי נפש זו נפלאות תחולל, היא תשבור כידונים, היא תנפץ אינטריגות, אותה לא תרצחו, היא תוסיף להילחם, למרוד ולהמריד, אף אם תיטלו ממנה את הגוף בן החלוף. תמהים אתם כיצד זה אירע שהיהודים הללו שחשבום לפחדנים, שהיו לקרבן שחיטות במשך דורות, התקוממו נגד שלטוננו, נלחמים בצבאותינו לא שמים לאל את פקודותינו ובעמדם בצל המוות -- בזים למוות , כיצד זה אירע, שבגלל היהודים הללו היינו נאלצים להסתגר בגיטאות וגם בתוכם לא למצוא מנוחה ? תמהים אתם, לא כן והרי הדבר פשוט יותר משנדמה לכם, בשתיים יוצבה דמותו החיונית של דורנו. על-ידי אדמת המולדת ועל-ידי האסון בגולה. אדמת המולדת היא שחידשה אותנו. היא שנתנה כוח לשרידינו. אומץ ללבנו. אמונה בעתידנו. היא שהחזירה לנו את המסורת שעליה למדנו להלכה במשך דורות רבים, את מסורת הגבורה של המכבים ושל בר-כוכבא, ומצד שני האסון ללא דוגמה בגולה הוא למדנו כי אנו עומדים במערכה לא רק על חרותנו, כי אם על עצם קיומנו, הוא שלמדנו כי המשכת העבדות כמוה ככליון חרון לכולנו, הוא שלמדנו, כי אם לא ניקח את גורלנו בידינו נרד שאולה. כי אם לא נלחם נושמד, והוא שנטל מאת כל אחד ואחת מאתנו את הפחד. כן, קצינים בריטיים, עומדים לפניכם אנשים לא רק כאן אלא בכול רחבי הארץ, אנשים שאינם מפחדים עוד. כי מפני מה יפחדו האם מפני מוות יפחדו בני עם שמיליוני בניו הומתו בליל בלהות ללא טעם וללא תכלית ? בזכרנו את אחינו המושמדים, אנו זוכרים אותם תמיד - שופע לבנו אושר. על שניתן לנו לא להיות נרמסים כמוהם. על שנפלה בחלקנו הזכות הקדושה להילחם למען ארצנו, לחיות על אדמת מולדתנו. לכתוב פרק של גבורה בתולדותינו ולהשאיר צוואה. לא של פחדנות וטבח, כי אם של אומץ ומלחמת חרות. לדורות הבאים. אבל אתם. עריצים בריאים. לעולם לא תבינו לנפשו של האדם החפשי. ההולך לקראת המוות. כפי שהלכו גרונר וחבריו - מתוך שירה, הבוקעת מלבו. מלבו המאמין והאוהב, ואף זאת בוודאי לא תבינו, כאשר אנוכי, איש עברי צעיר העומד בפני איום מחומש ברצח. אשא את לבי אל אלהי שבשמים ואתן שבח והודייה על הזכות שנתן לי לסבול עבור ארצי ועמי ואומר בכל ישותי: ברוך אתה ה', אלהנו מלך העולם. שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".