רונן בני היקר
לכתוב? מה לכתוב?
האם לחזור אחורנית ולשחזר את הזיכרונות היפים עם רונן?
האם לתת ללבנו לבכות ולדמם?
האם להכניס לראשנו בכוח שרונן עזב אותנו לנצח ולא יחזור?
רונן ניתן לי במתנה אחרי סבל רב וארוך שעברנו שנינו בלידה,
ובזכות תפילותיי לבורא עולם זכיתי בו, זכיתי לגדל אותו,
זכיתי להיות לו לאם והוא לבני.
רונן היה קרן השמש שלנו ומהרגע בו נולד, גרם לנו רק אושר, נחת וגאווה.
ואני אמו זכיתי להיות קרובה אליו ולהיות מעורבת בכל רגע ורגע בחייו.
מאז היותו תינוק וילד קטן, התגלה כילד שקט ורגוע, נוח ואפילו עצמאי.
הוא היה פיקח וסקרן במידה רבה, תמיד רצה לדעת עוד,
תמיד נהג לשאול שאלות ודרש לקבל תשובות. אך מעבר לכל היה לול לב זהב.
לעולם לא הרע לאנשים, להפך, תמיד היה מוכן לעזור ולא משנה למי ואיך.
וכשלא היה מוצא פתרון לבעיה כלשהי, היה מושך בשמלתי ומבקש עצה,
"אמא, מה לעשות?", ולא היה מניח עד שקיבל את מבוקשו.
גם בתור ילד, לעולם לא חשב רק על עצמו. תמיד אהב להתחלק בכל דבר.
כשקיבל סוכרייה, תמיד דאג שתהייה לו עוד אחת לאשר, אחיו, אהבתו ולגאוותו.
האושר של רונן כילד היה לשחק ולהיות עם אחיו.
הם היו קשורים אחד לשני בצורה שלא תאמן.
גם לחברים היה תמיד מוכן להלוות את הצעצועים היקרים ללבו.
האהבה והדאגה שהיו מנת חלקם של רונן ואשר לעולם לא הפסיקה,
אלא רק התחזקה במשך השנים.
שמחת החיים ואהבתו לזולת התבטאו יותר כשגדל והפך לנער מתבגר.
למרות היותו עסוק בלימודיו, התנדב במגן דוד אדום. הוא כל כך אהב את זה.
לעולם לא אשכח את הסיפורים שהיה מספר לי בכל פעם שחזר הביתה מהתורנות שלו.
איך נצצו עיניו כשדיבר על הלידה שראה באמבולנס,
איך אהב לעזור ולטפל בקשישים ובילדים כאחד כשנזקקו לעזרה.
הוא אהב לעזור בלב ובנפש.
גם כשרקד בלהקת הריקודים העירונית, עשה זאת באהבה.
תוסס, נלהב ומאוהב בריקודים ייצג את ישראל בחו"ל בגאווה.
עוד לפני גיוסו להצ"ל ניתן היה לראות ולהרגיש את גאוותו ואהבתו לצה"ל.
תמיד אמר שיעשה הכל כדי לתרום ולתת מעצמו כמה שיותר לטובת צה"ל.
את ברכתו לצה"ל נתן עוד בבר המצווה. בדרשה, דיבר בקול מלא עוצמה וכוח על הצבא שלנו, על החיילים שלנו וייחל להם הצלחה… ושכל החיילים יחזרו הביתה בשלום.
כשהתגייס, לא ידענו מנוחה, דאגנו כמו שכל הורה וכל משפחה דואגת לבנייה החיילים. אך בכך פעם שהגיע הביתה לחופשה, היה מלא צחוק, חיוך ולב מלא יותר אהב לצה"ל.
לעולם לא התלונן ולעולם לא דיבר על הקשיים שלו.
ועם כל הקשיים הפך לקצין בצבא הגנה לישראל, ומשם עלה וטיפס בסולם הדרגות במקצועיות, באהבה למדינה ובדאגתו האינסופית לחייליו.
שמחתנו הגדולה הייתה כשהודיע על נישואיו לענבר.
רונן, הקים בית לתפארת בישראל, בית מלא אהבה כפי שכל אב ואם מייחלים לבנם. הוא כל כך אהב את ביתו ואת משפחתו.
לא אוכל לתאר במילים את אושרנו כשסער נולד. בנו חידו של רונן.
אהבה כפי שהייתה בין רונן לסער, לא ידע אדם לעולם.
אהבתם המסורה התחזקה בזמן שביתת הסטודנטים שנמשכה זמן רב והפכה למתנה לא צפויה לרונן ולסער כאחד.
הגרוע מכל הוא שאת אהבתו של רונן לסער לא נוכל לתאר ולהסביר לסער לעולם!
ואז הגיע השבת הנוראית מכל, השבת שלא אשכח כל חיי, כל עוד נשימה באפי.
מאז, עולמי חרב עליי, לבי שרוף והאש תמשיך לבעור בו לנצח.
אני מרגישה שנפלתי לבור בלי תחתית ואני עדיין ממשיכה ליפול.
אך מהצד, אני שומעת את רונן קורא לי ומבקש שאקום על רגליי, שאתחזק ושארים את הראש, כי יש מי שזקוק לי.
אני יודעת שכולם זקוקים לי, במיוחד האוצר שרונן השאיר לנו, סער.
סער הקט, סער האוצר שלנו, ברגע שאני רואה אותו ומחבקת אותו,
ברגע שאני מרגישה אותו, מצטברים בי כוחות מחודשים.
דרכו אני מרגישה את רונן.
החיוך שלו- החיוך של רונן, הצחוק שלו- הצחוק המתגלגל של רונן.
לראות את סער גדל ללא אבא, ללא רונן מבלי לחוש את אהבתו החזקה כל כך,
גורם לאש שבלבי לבעור חזק יותר.
לעולם לא חשבתי שזה יקרה לי, לנו.
אני מחפשת יומם וליל תשובות לשאלות, אבל אין מי שעונה לי.
אני יודעת שלעולם לא יהיה מישהו שיוכל לענות לי.
החלל הריק שנוצר מאז שרונן אינו אתמו עצום וגדול, זה מפחיד אותי.
איך נמשיך בלי רונן? נכון שרונן אמר שהחיים חזקים מאתנו,
נכון שהוא בעצמו האמין שזו דרכו של עולם, שישנם אותם רגעים לזיכרונות,
אותם רגעים לעצב ולכאב, אבל חייבים להמשיך הלאה.
רונן, האם באמת נפגש שוב? האם אתה הוא זה שיענה לי על שאלותיי?
היום, לצערי, יותר מתמיד, אני מבינה ויודעת מה גודל הכאב, מה גודל האסון והצער של המשפחות האבלות, של החברים האבלים.
אני רוצה לומר לכם, לכולכם שאנו צריכים להיאחז חזק בכוח שנשאר לנו,
בכוח שנשאר בנו. אנו חייבים לעמוד על רגלינו, להרים את ראשינו ולהמשיך ללכת, לא ליפול, כי אם אחד מאתנו ייפול יפלו כל השאר. כך רונן היה רוצה שנמשיך, כך רונן מצפה מאתנו.
אסור לזיכרונות לגרום לנו לעצב, כי אחרת לא נרצה לזכור.
נעלה את הזיכרונות בכל פעם מחדש וזה מה שיגרום לנו לזכור בחיוך בכל בוקר כשקמים ובכל לילה כששוכבים לישון, הם תמיד אתנו.
רונן, אם אתה אכן שומע אותי, אני מקווה שאתה נמצא בגן עדן,
אני מקווה שטוב לך היכן שאתה נמצא.
יש לי בקשה קטנה ממך, תבקר אותי בחלומות. אני מייחלת לראות אותך, לשמוע אותך ולגעת בך, כאילו וזו המציאות.
כל כך הרבה גברים הייתי רוצה עוד לומר לך, דברים שלא הספקתי לומר.
רונן, תן לנו כוח להמשיך.
יותר מכל אתגעגע לשבתות ולחגים הנהדרים והיפים כל כך אתך.
אתגעגע לצחוקך המתגלגל ולחוש ההומור שלך, לקולך העדין והמרגיע ולשעות שהיו לנו יחד עם סער וענבר.
אתגעגע אליך, רונן בני היקר.
מילים לא אומרות מאום. כל מה שאמרתי כאן זה רק מעט, כל כך מעט ממה שאני מרגישה.
רונן, בני אהובי, אני מקווה שניפגש שוב.
אני אוהבת אותך
אמא