מרחוק אליהו בא אלינו. נלהב כולו מהצבא האדום המנצח שהוא סימל לו גם את הסוציאליזם שלנו, רחוק מערכים יהודיים וציוניים, משפה וארץ. הרבה זמן הצטרך כדי להתאקלם, שנבין את שפתו, את רעיונותיו, שנבין ללבו החם. אבל מן היום הראשון בלט לנו אופיו הפשוט, הנאמן, המסור. הוא הכה שרשים עמוקים בעבודתו. עד הזמן האחרון הוא חזר והדגיש שהעבודה היא עצם חייו, ולא כלי המשחית שהוא הצטרך "לרוץ אתם מפינה אחת של הארץ למשנה". ובאמצעות העבודה הוא גם מצא קשר לשותפים בעבודה, בה נרקמו דווקא במחצית השנה האחרונה יחסים יותר עמוקים. כי הוא חדל בינתיים להיות נער שחשש שאין לו מה לדבר בשיחה עם החברים הקשישים, הוא התבגר והיתה פגישה חדשה בין שוים. מסירות ללא גבול ונאמנות ציינו אותו עד לרגע האחרון שפגע בו הכדור, בו בזמן שהוא רצה להחיש עזרה לחבר הנפגע. לנו אבד חבר אהוב, חבר אשר טרם הספיק לפתח את כל האפשרויות הגלומות בו.
ישראל נ.
כאשר בא הביתה לאחר אחת הפעולות, ניגש ישר אל הדיר. נעמד בדלת, כולו שופע חיים... שמחה. שאלנוהו: איפה היה? מה עשה? והוא סיפר כיצד פעלו, איך ברחו הערבים לתוך הכפר, והוא בתור מרגמן "דפק" ארבעה פגזים... ועוד סיפר כי המ"כ שלהם בחור מצוין הוא. אחד שאל: "סטרומצה, הגד, היית רוצה להיות מ"כ"? והוא השיב: הייתי רוצה לצאת עם העדר".
ובערב בו נפגש הקיבוץ עם חברי ההשלמה, לאחר החלק התכניתי, נגשנו אליו ושאלנו אותו על מהלך הענינים בחזית, הוא הניד בראשו וחייך: "מה זה חשוב... הגידו, כמה כבשים גזזתם"? כזה היה אליהו. נעים היה להיות אתו יחד. משתדל אני להתרגל למחשבה ואיני יכול: אליהו איננו... האמנם?
ראובן א.
ושוב אנו יוצאים לדרך. הפעם פנינו צפונה. עלינו לתקוף את האויב המתכונן לפלוש מכיוון זה. מטרתנו הכפר מלכיה החולש על הדרך והעשוי לשמש בסיס ופתח להתקפה על הגליל ועמק החולה. גם הפעם מחלקתנו בין הפורצות.
על ה"חבריא" אין זה עושה כבר רושם, אם כי התפקיד הוא קשה ומסוכן. התרגלנו, הרי זה מכבר עברנו את תקופת ה"צנחנות" והשתתפנו בהרבה קרבות. חושלנו והקרב לפנינו אינו מרעידנו. ובכל זאת מהרהר כל אחד מהרהורי לבו. הנה לא מכבר בקרב על זרעין נפלו ניקו ויוסי. חברתנו הצעירה בראשית דרכה במלחמה זו כבר אבדו לה שני חברים. והלילה מה יהיה...
הקרב היה קשה. הגדוד היה צריך לכבוש את הכפר לאור היום ובקרב פנים אל פנים נלחמנו באויב על כל בית ובית. היה נדמה לשעה קלה כי גברנו אך לשוא היתה שמחתנו. כוחותינו נאלצו לסגת והותקפנו מכל העברים.
רבים נפלו משורותינו וכוחותינו נתדלדלו. עם שקיעת השמש ניתנה פקודה לסגת. כשחזרנו לבסיס נודע לנו על שבנימין ואליהו נפלו.
זכורים לי הימים הראשונים, כאשר הגענו להזורע. גרתי אז יחד עם אליהו. לכאורה שתקן, לא אהב לדבר והתפלא מאד על הסביבה החדשה לתוכה נקלע. בהיותו בתנועה בחו"ל ספרו לו רבות על הקיבוץ ואנשיו ועתה החל לחזות במו עיניו ביצור המשונה הזה. התענין וגישש, הסתכל על הפרות, התבונן בטרקטורים, ראה במשחק הילדים. במרוצת הימים החליט להכנס לענף הצאן. השתוממנו וצחקנו גם יחד: מה פתאום? דוקא שם?
ידע תמיד לגשר בין העבודה לחיי החברה. בחברה היה פעיל וחבר טוב. בכל הזדמנות התריע על הסכנה האורבת לשלמות החברה. אם גם לא תמיד הבינונו אותו, הטינו אוזן לדבריו.
בחיים התרבותיים של החברה השתתף באופן פעיל. אהב ללמוד את הטבע ותולדות החברה האנושית. נרחבו לפניו אופקים ונכנס לתחומים חדשים לו. עוד בהיותו בבולגריה ספג את יסודות הסוציאליזם והיה מושפע מן המפעל המשחרר של ברית המועצות. זה עזר לו להבין את המתרחש בארץ.
עד הסוף נשאר נאמן לדרכו. נלחם תמיד למען ערכים חדשים, למען עתיד יותר טוב. וכשיצא למלחמה ידע למען מי ונגד מי הוא נלחם.
נזכור אותך, אליהו, את רוחך, את דרכך.
נסים
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח