כמשפחה אשר שכלה את האהוב והיקר ובשמה - ניצב אנוכי לפני בוראי ולפניכם, מוקירי זכרו, של בננו האהוב והנערץ - אברהם.
ניצב אנוכי, ביחד עם רעיתי ואחיותיו, כשתהיות, יסורי נפש, סימני שאלה ולבטים מלוים אותנו בשנה האחרונה.
היתכן? וכיצד? ומה...?
וחוזרת על עצמה התשובה - למענך בננו ואחינו האהוב, למען אישיותך, טוב לבך שלא ידע גבול, אשר גבל בתמימות אצילה - שלעתים לא הבחינה בין הכנות והיושר לצביעות - למענך נמשיך!
היית מוכן לסייע ולהבין את הזולת, גם כשהמחיר שנדרש היה יקר.
הנה כי כן, בני, ממשיכים אנו את שיחותינו - על עולם, דרכו והוויתו - מי המשלם ומי הנשכר - והחלוקה חדה ללא פשרות.
בודאי לא תארת לעצמך, בננו היקר, כמה בודדים ואובדי עצות נותרנו אנו, בני ביתך, בפרידתך מאתנו. היית לנו מורה דרך באופייך המאופק והסבלני כשערך האדם, כאדם ויהיה אשר יהיה זכה לתשומת הלב המירבית, ככל כזמנך איפשר לך זאת.
הנה גם ברגע זה שומע אני אותך - "אל נא תרפו! חזקו ואמצו, ואני בנפשי ובנשמתי צמוד אליכם..."
בן יקר, אמשיך לשוחח עמך באמצעו תהמלה הכתובה, אעלה בכתב את קצבת חייך, קצבת חיי בני ביתך, ספור חייך המופלאים המשולבים בחיי משפחתך, נדוניה, יצירתה והמשתמע.
חלפה שנה של עצבות הגרועה מתחושת יתמות.
יהי זכרך ברוך לעולם ועד.