שמתי זר פרחים על קברך.
רק עכשיו, רק עכשיו.
והרי זה לא נכון!
הרי זה עתה דהרנו, שנינו
בתוך ענן צהוב של מדבר.
שנינו חייכנו, שנינו צהלנו
בראותנו את מימי התעלה
משתקפים בתוך תכלת השמיים.
אמך שאלה איך נראית לפני רגע:
רציתי לומר לה, אך
אתה שמת מחנק לגרוני.
אנשים עומדים ונושאים הספד.
אני לא רציתי לשאת הספד.
אני רציתי לבכות.
אומרים לא יאה לו לגבר לבכות
אז מוטב ויגידו שאיני גבר.
הפרחים ששמתי עליך,
הם פרחים מתים.
גם השמיים מעלייך
הם שמיים מתים.
אותך קברו כדת וכדין.
אי אפשר לקבור כדת וכדין.
בחור, אדם, בן עשרים.
טחמן אהרון,
חבר פלוגה