צביקה איננו.
המהלומה האדירה הונחתה על ראשינו ואנו איננו מוכנים, כי הלב ממאן להאמין, להשלים עם עובדת חיים מחרידה זאת.
איש לא חשב על-כך, אך הידיעה נכונה. בתוך קצב החיים המסתרר, במתח העבודה העצום והבלתי פוסק, אותו אנו חיים, ובהרגשה הכללית האומרת פעילות, עשייה ויצירה, אין אנו יכולים להבין כיצד קרה הדבר.
- זה עוול משווע!
- חסר צדק כה בולט!
- היש צדק לפני בית-הדין של מעלה?!
שוב טפח המות על פנינו בהזכירו - אני כאן בתוככם. הזהרו והשמרו לנפשותיכם. איננו רגילים לאבול - צעירים אנו מדי, רעננים ומאמינים בטוב העולם מכדי להשלים עם המות האכזר.
- זועזענו, נדהמנו. נתבשרנו את בשורת האיוב. המות הדביקנו והפיל בעוורונו את צביקה יקירנו.
נדע לשמור את זכרו בתוכנו!