יעקב שמעון וייס ז"ל

קורות חיים

יליד נוביזמקי שבצ'כוסלובקיה. קיבל את חינוכו התיכון במרחק רב מביתו, בגימנסיה שבמונקאץ'.

בעודו בן עשר הצטרף לבית"ר ובהיותו רחוק מבית הוריו, היו לו המועדון והחברים לבית שני. כאן עוצבו השקפותיו, כאן נתחשלה רוחו. בשנת 1942 סיים את הגימנסיה. ושב לבית הוריו, אך כעבור זמן קצר יצא לבודפשט, כדי לעבוד ולהתכונן לעליה ארצה.

בשנת 1943 נתייתם יעקב מאביו וזמן-מה אח"כ פלשו הנאצים להונגריה. התחילה ההשמדה ההמונית בתאי הגאזים ויעקב נרתם לעבודת ההצלה .לפעמים היה מתחפש במדי קצין הונגרי. כדי שיהיה לו חופש תנועה.

פרטים על מעשי-ההצלה שלו נודעו רק אחרי שנידון למוות. כאשר עשרות ניצולים שלחו בקשות חנינה. ברוב ענוותנותו לא אהב לספר על מעשיו, אך ידע שהשיג תעודות מזוייפות בשביל מאות יהודים וכך הצליח להבריחם. גם לאמו ולאחותו שלח תעודות מזויפות אך תעודות אימו הגיעו באיחור של יומיים וכאשר באו לאסרן, השמידה האחות גם את התעודות שלה, כי לא רצתה להפקיר את אמה. האם נספתה אח"כ בכבשני אושוויץ. והאחות הועברה למחנה-עבודה בגרמניה.

בקיץ 1944 נסתיימה עבודת ההצלה שלו ויעקב יצא לשווייץ ועשה שמונה חדשים בקבוצת-הכשרה חקלאית.

בשנת 1945 העפיל ארצה, אך נכלא במחנה עתלית שממנו שוחרר אח"כ, בכוח.

יעקב השתקע בנתניה. חבלי קליטתו היו קשים; עבד בתעשיית בלוקים ובעבודות אחרות, עד שהתחיל ללמוד ליטוש יהלומים. אך הוא לא התאונן.

באחד ממכתביו כתב: ''אני מעדיף להיות כאן פועל מאשר סטודנט באוניברסיטה במקום אחר..."

את חובתו לעמו התחיל למלא מיד בהיגעו למקום, הוא הצטרף לאצ"ל וכמעט מדי יום ביומו עסק באימונים ובמילוי תפקידים שונים. עד מהרה נמצא מתאים לקורם סגנים. כן השתתף בפעולות בית"ר, כחבר מפקדת הקן. על אף העבודה המאומצת מצא זמן כדי להשלים את ידיעותיו.

יעקב השתתף בפעולות קרב רבות ביניהן שתי התקפות על מחנות צבאיים בנתניה, פיצוץ הגשר בכביש נתניה-בית-ליד, חבלה במהלך הרכבות ומיקוש הכבישים בימי המצב הצבאי. באחד הימים נקרא לבוא לשוני, ומשם יצא להתקפה על מבצר עכו במטרה להבקיע את החומות ולשחרר את הלוחמים העצורים. יחד עם אבשלום חביב ומאיר נקר נמצא יעקב בעמדת חיפוי, ובקרב שהתפתח אחר ביצוע הפעולה נפלו השלושה בשבי. הם הועמדו לדין צבאי בירושלים, ונידונו למיתה.

בהצהרתו בבית הדין אמר יעקב בין השאר: "...קציני צבא הכיבוש, אין אני יכול להתחיל את דברי מבלי לגלות את היחס הברברי לשבוים פצועים, אשר ראיתי במו עיני לאחר נפילתי בשביים. אשבל, עמרני, ברנר, מוסקוביץ, שמוקלר ואחרים נורו מקרוב בעשרות כדורים אף על פי שהם היו בלתי מזוינים, בהיותם לא מתקיפים, כי אם אסירים בורחים.

על אף הפצעים הרבים הובאו רבים מן השבויים חיים, שותתי-דם לחצר המשטרה הם הוטלו על האדמה ולא על אלונקות וכך שכבו במשך שעות בעוד דמם ניגר כמים: ברור, כי רציחות שפלות אלו לא יפחידו אף אחד, הן רק תעזורנה לפתוח את עיני העם לראות נגד מי אנו נלחמים, כל מה שאתם עושים בארץ זו בלתי חוקי הוא. שלטונכם הוא בלתי חוקי, בתי-הדין שלכם הם בלתי חוקים, חוקיכם, הינם בלתי חוקיים ועצם הימצאותכם כאן, היא בלתי חוקית.

הארץ הזאת ארצנו היא ...מה לכם ולמולדתנו מי שמכם שליטים, שופטים על עם שנתן לאנושות את אלהי הצדק והמשפט. בזמן שאבותיכם שכנו עדיין ביערות עד, הנה מתקרב שלטונכם בארצו לקצו. לא, לא תוכלו לשבת עוד כאן לאורך ימים. אמנם עשיתם כל מה שמשעבדים זרים יכולים לעשות בכדי לשבור את רוח ההתנגדות של אזרחיה החוקיים. ריכזתם מחנות צבא אדירים, הקפתם את עצמכם בעשרות קילומטרים של גדרי תייל הוצאתם מיליונים למשטרה ולבולשת, פרעתם, גרשתם, איימתם... ואף זאת עשיתם, רצחתם עבריים, העליתם לגרדום את טובי הנוער העברי. והתוצאה? את רוח ההתנגדות העברית לא בלבד שלא הצלחתם לשבור, אלא להיפך, לנגד עיניכם, על אף הגרדום ואולי תודות לגרדום, היא הולכת גוברת... יודעים אנו כי קץ המערכה הזאת אחד יהיה, אחד מוכרח להיות סופה: עמנו ישיג את חרותו.

על כן שקטים אנו, יותר מזה, מאושרים אנו. כי אין לך אושר גדול מזה, מאשר להקדיש את החיים למען אידיאל גדול ולדעת כי אנו הננו במישרין אחד ממגשימיו. שמעו קצינים בריטיים וספרו זאת לשליטיכם, אימרו להם, כי בארץ זו קם לישראל דור חדש. דור האוהב את החיים, דור האוהב את החרות יותר מן החיים... שישיג את החרות אף במחיר החיים...עם ישראל חי וקיים, מלכות ישראל קום תקום".

יום לפני מתן פסק הדין כתב לאחותו: אדית היקרה...ידוע לך בוודאי, שהאנגלים תפסוני עם מקלע ביד ב-4 במאי בעכו. שחררנו מן הכלא 38 בחורים... נאלצנו לשלם קרבן גדול למענם, 9 אנשים נפלו בקרב ואותנו תפסו לאחר שאזלה התחמושת... משפטנו החל לפני שלושה שבועות, שלושתנו לא התגוננו ולא השבנו על האשמות, איננו מכירים בסמכות האנגלים לשפוט אותנו ואנו דורשים. שיכירו בנו בתורת שבויי מלחמה...

מה הניע אותי ללכת בדרך זו? במשך ימי הכיבוש הגרמני, השתייכתי לתנועת המחתרת, לחמנו נגד הגרמנים עשינו הכל כדי לעזור לאחינו, חשבנו כי קץ המלחמה יביא גם בשבילנו את השלום המקווה. מזמן שעליתי לארץ לא רציתי ללחום, אלא לעבוד. להכין בית, שגם את תוכלי לבוא, ואנחנו ביחד נשתדל לשכוח את העבר, הנורא... לדאבוני לא כך היה הדבר. מדוע? בשעה שהשמידו, הרגו ושדדו הגרמנים באירופה, פיעמה בנו התקווה שיש מקום אחד בעולם, שבו נוכל לחיות בשקט ובכבוד. כאן בארץ-ישראל. אבל מהו המצב כאן? האנגלים שולטים בכל הארץ, מגרשים מאות ואלפי אנשים מארצנו... אנו יודעים כי רק דרך אחת ישנה לפנינו, ללחום למעננו, למענכם, אתם הנמצאים עדיין בגלות, ולמען עתיד ילדינו.

אם אנו לא נלחם, נלך לאבדון. אם נלחם - ננצח, כי אין לנו ברירה אחרת. אנו מוכרחים לנצח... הכרה זו הניעה אותי לאחוז בידי את הנשק. חשבתי זאת תגובתי, שגם אני אשתתף במלחמה, מובטחני שאילו היתה אמנו ז"ל בחיים, כי אז היתה גם היא מסכימה להחלטתי. זכרי כמה גאה היתה על יהדותה וכמה שנאה את אלה שנכנעו לגויים... אדית היקרה שלי.

איני יכול לתאר לפניך איזה רגש תקף אותי כשאחזתי בנשק... שוב לא הייתי עוד "יהודי מזוהם" אלא לוחם. כמובן שידעתי שדרך זו היא מסוכנת. אך הרי ידוע כי בכל מלחמה יש קרבנות...שגם המטרה שווה את כל הקרבנות. איני מצטער. אילו הייתי מתחיל מחדש, לא הייתי עושה אחרת, הכרה זו היא שנותנת לי כוח לסבול את אשר לפני... מחר לפני הצהרים יינתן פסק-הדין, אני כמעט בטוח, שנקבל פסקי-דין מוות.

ידענו על מה לחמנו, ואנו מוכנים לכל... אשתדל... להיות מה שאמא היתה מצפה ממני, שאהיה, יודע אני כי דבר זה אינו קל. בעיקר לגבייך, אך אם תהרהרי ברעיון שלמענו אנו לוחמים, יהא לך קל יותר לסבול את אשר עלי יעבור. אדית היקרה, במקרה שלא ניפגש עוד, אני מקווה שדבר כזה לא יקרה היי חזקה וגאה על יהדותך, שכחי את מעשיו הרעים של אחיך, סלחי לי על המכאוב שאני מסב לך, היזכרי בי לפעמים...".

שלושה ימים אחרי אישור פסק הדין הגיעה ארצה אחותו. מאחורי שכבת ברזל, כששולחן גדול מפריד בינהם, ובנוכחותו של קצין האויב, נפגשו האח והאחות. יעקב השתדל להרגיע את אחותו ובמקום לדבר במצבו, הירבה להתעניין בגורל בני המשפחה הרבים.

אצ"ל עשה מאמצים להציל את חייהם ואף לקח שני סמלים בריטים כבני ערובה, אך השלטון הבריטי החליט בכל זאת לרצוח את הלוחמים העבריים השבויים והוא העלה אותם לגרדום. שעות אחדות לפני העלאתם לגרדום ביקר בתאיהם הרב נסים ב. אוחנה. יעקב ביקש למסור: "אני רוצה שאחותי תישאר בארץ. מה שעשיתי. ברצוני הטוב עשיתי, אל תצטערו. מסרו שלום לחברים ולחברות".

יעקב ליווה את אבשלום חביב בשירת התקווה בעת עלותו לגרדום, והמשיך בה עד תום. כעבור עשרים דקות שר יעקב שנית את ההמנון הלאומי אך הפעם נפסקה שירתו באמצע, יחד עם שירת חייו.