תפריט נגישות

דב גרונר ז"ל

דב גרונר
בן 35 בנפלו
בן סלי ושמואל
נולד בהונגריה
בכ"ו בכסלו תרע"ג, 6/12/1912
שרת באצ"ל
עלה לגרדום
בכ"ו בניסן תש"ז, 16/4/1947
מקום נפילה: כלא עכו
באזור הגליל
מקום קבורה: צפת אזרחי

קורות חיים

בן שרה (זלי) ושמואל. נולד בכ"ו בכסלו תרע"ג (6.12.1912) בעיירה קשוורדה שבהונגריה, נצר למשפחת רבנים. אביו היה רב צבאי במלחמת העולם הראשונה, נשבה על ידי הרוסים ומת בהיותו בשבי.

דב חונך בבית סבו וסבתו, למד תחילה בישיבה ואחר-כך יצא ללמוד הנדסה בטכניון שבצ'כוסלובקיה אבל הספיק ללמוד שם שנתיים בלבד. עם פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה חזר להונגריה ובבודאפסט הבירה עבד כעוזר מהנדס בבית חרושת למוצרי חשמל.

עם שובו להונגריה הצטרף לתנועת בית"ר ונתמנה אחראי לקורס מדריכים. בשנת 1939 השקיע מירב מרצו בארגון קבוצת עולים מקרב תנועתו ועמם גם הגיע, בשנת 1940 לארץ-ישראל באניית המעפילים "סקאריה". האניה אותרה על-ידי אניית-מלחמה בריטית, המעפילים נעצרו והועברו למחנה המעצר בעתלית, מקום שם שהו שישה חודשים.

עם שחרורו מן המעצר הצטרף דב לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה ושם גם הצטרף לאצ"ל.

בשנת 1941 התגייס על פי החלטת בית"ר לפלוגת חיל-רגלים ("באפס") שבצבא הבריטי ושם שירת למעלה מחמש שנים. בשירות גילה מסירות למופת ועוז-רוח, ותוך כדי כך גם המשיך להשתלם בהנדסת חשמל באמצעות "המכון הבריטי".

בצבא היה מפעילי המאבק לדגל ולסמל עברי, בעיה שמצאה פתרונה החלקי עם הקמת הבריגדה היהודית. בשורות הבריגדה השתתף בחזית המלחמה באיטליה ואחרי תום המלחמה ופגישת אנשי החי"ל עם שארית הפליטה היהודית באירופה היה בין הפעילים בהגשת סיוע לשרידי מחנות ההשמדה. אף מבגדיו ונעליו נתן לפליטים, ובאחד ממכתביו כתב: "כך הולך יחף יהודי אחד פחות".

העתונאי פטריק וואלש, שפגשו בתקופת שירותו בבריגדה, כתב בין השאר: "השתוממתי כשהבחנתי מידה כה גדולה של עדינות בלב יהודי שסבל מידי הנאצים לפני עליתו לארץ ישראל והקדיש קרוב לשש שנות שירות במלחמה נגד הנאצים במערכות הקשות ביותר שבהן השתתף הצבא הבריטי. היה אידיאליסט שלא נטר איבה, לוחם ללא מרירות, אדם שרגישותו החדה היתה נתונה לשלטון ההגיון והשכל".

עם שחרורו מהצבא הצטרף דב מיד למחתרת האצ"ל והשתתף בשתי פעולות-קרב: תחילה בהחרמת נשק ממחנה צבאי בנתניה ואחר כך בהתקפה על מבצר משטרת רמת-גן.

בהתקפה על המבצר, שנערכה ב-23.4.1946, היה מפקד יחידת ה"סבלים" שתפקידם להוציא משם, תחת אש כבדה, את הנשק ולהעמיסו על המכוניות. הוא ואנשיו הצליחו לרוקן את המחסן אך בינתיים הגיעה תגבורת משטרתית מפתח-תקווה וניתן האות לנסיגה. אף על פי כן המשיכו ה"סבלים" להטמין את הנשק במכוניות.

בצאת דב מן המבצר נפגע מכדור בלסתו, נפל לתוך תעלה ונשבה בידי הבריטים. הוא הועבר לבית החולים "הדסה" במצב קשה ושם נותח. כעבור כמה זמן הועבר לבית-חולים ממשלתי ביפו, אחר-כך לבית הסוהר המרכזי ביפו ובדצמבר 1946 למחנה המעצר בלטרון.

ב-1.1.1947 הועמד דב גרונר למשפט אך לא הכיר בסמכות בית הדין הצבאי לשופטו, הצהיר הצהרה מדינית ובה אמר בין השאר: "...כי זאת עליכם לדעת; אין כוח בעולם שיכול לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה ומי שינסה לנתקו ידו תקוצץ וקללת האלוהים תהיה רובצת עליו לעדי עד". 105 ימים היה דב בתא הנידונים למוות וכל אותו זמן התנהל בחוץ מאבק קשה להצלת חייו.

האצ"ל חטף בריטים כבני ערובה והשלטונות הודיעו שביצוע פסק הדין נדחה לזמן בלתי מוגבל. גורלו של דב היה עתה נושא להתעניינות ברחבי תבל ואישים ומוסדות רבים פעלו לביטול פסק הדין.

עוז רוחו וכוח עמידתו של הצעיר הפצוע הדבק באמונתו היו לסמל מלחמת האדם לחרות עמו. כך כתב עליו עיתונאי בריטי באותם ימים: "דב גרונר הוא בעיית ארץ ישראל, כל הקנאות, האיבה, האידיאולוגיה, הכאב והסבל מקופלים בדמות מרוסקת זו של אדם שחיכה למוות בבית-הסוהר המרכזי. כאן העיניים שראו את ערימות הגופות בקברי ההמונים באירופה, כאן המוח שספג לתוכו את כל הזוועה והבלהות של הטראגדיה היהודית".

ארגונו תיכנן את הברחתו מבית הסוהר בירושלים אבל בבוקר שבו עמדה להתבצע ההברחה הועבר הוא ושלושה נידונים נוספים: אלקחי, דרזנר וקשאני - למבצר עכו.

בכ"ו בניסן תש"ז (16.4.1947) הועלו הארבעה לגרדום באמצע הלילה בלי שניתן להם להיפרד ממשפחותיהם. לפני מותו כתב דב למנחם בגין מפקד האצ"ל בין השאר: "הנני נשבע שלו היתה לי הברירה להתחיל מחדש הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי".

דב ושלושת חבריו ביקשו להקבר בראש פנה ליד קברו של שלמה בן יוסף. הרוג-מלכות שהועלה לגרדום ביוני 1938, אך השלטונות לא נענו לבקשה והעבירו גופותיהם לקבורה בצפת.

במאי 1954 הוסר ברמת גן הלוט מעל אנדרטה לזכרו של דב גרונר, מעשה ידי הפסלת חנה אורלוף. האנדרטה היא בדמות כפיר-אריות הנועץ ציפורניו בלב האריה הבריטי והודפו לאחור.

שמו הונצח ב"זכרם נצח", ספר הזכרון לחללי הארגון הצבאי הלאומי, ב"ספר עולי הגרדום" ועוד.

בניית אתרים: