תפריט נגישות

סגן דוד קופרמן ז"ל

לדמותו של דוד קופרמן


28.7.1974

השמש עולה, השמש שוקעת. יום רודף יום. ערבים צוננים ושעון זמן חסר הבעה מתקתק בלי הרף. הזמן חולף לו - בלעדיך.
דודי, ילד בהיר תלתלים ויפה, נולד לשמחת הוריו, שידעו על בשרם את אימת השואה ואת הבדידות שביתמות.
ביתך הראשון היה בית קטן מלא חמימות. הזמן תקופת הצנע, חיי מחסור לא ידעת, דבר לא חסרת.
השנים עברו, ומהבית יצאת לגן. ביישן מאוד היית בחברת הילדים, בעוד שהיו תינוקות שצהלו, פיזזו סביב הגננת, מלאו את חלל האויר בקריאות חיים, היו הראשונים שהתנדבו לכל הצגה, וציירו בהנאה גלוייה. אתה חששת לצייר, נמנעת מלהשתתף בחגיגות. צפית באחרים וחותם הרצינות, הבגרות טבוע עמוק בך, ועולמך הפרטי חתום בפני אחרים, בפני עיניים בוחנות של זרים.
שעון הזמן המשיך לתקתק, ובן שני - אח - נולד לך, אתה הצייתן והנבון נקשרת לתינוק.
כשאני מעלעלת בדפי הזכרונות המרחפים בלבי - במוחי, אני נזכרת במעשה. ומעשה זה משקף את האדם, שהיה מקופל בך והתמיד ללא שינוי עד לרגעיך האחרונים. ציות, אחריות, כבוד לזולת, המובגר ממך או כל אדם אחר - זו היתה תורת החיים שלך.
ומעשה שהיה כך היה. בעגלת הספורט חייך יציק חיוך שובב ומאושר מוקף בחבריך הגדולים, בני החמש והשש. והנה, מעליהם קן דבורים, רעיון פרחחי מילא ליבו של אחד מהם. מקל הונף, וזעזע היטב את הקן.
גדוד דבורים זריזות, מופתעות ורגוזות זינק לכל עבר, חבילת החברים נפרדה, והכל נמלטו על נפשם. רק אתה נשארת. ניגשת אל אחיך המוקף בדבורים, וחילצת אותו, מלאי עקיצות הגעתם שניכם אלי.
שעון הזמן המשיך לתקתק, ושערי בית הספר נפתחו לפניך: עולם הדעת והמשחק. אתה ידעת להפריד בין השניים. מילאת היטב את חובותיך בלימודים, ולחמת באיבה במפריעים - הורסי השיעורים למיניהם. לא הבנת לרוחם, זרים היו לך, בחוסר המשמעת הפנימית שלהם.
אבל גם את שפת המשחק ידעת. במרומי העצים הגבוהים ליד ביתך קרוב לשמים, או למרגלותיהם, בין הבתים, השיחים ועל הכביש רכשת לך ידידים נאמנים לשנים ארוכות.
עם כל רצינותך, שבלטה בחברת הילדים קיימת עולם פנימי עמוס רגשות, אותו הסתרת בביישנות רבה בפני אחרים, ופתחת לו צוהר קטן ביומנך ובכמה משיריך. רק לאמך ולמחנכתך בבית הספר "ביאליק", גילית צפונותיו בקושי רב. בעצמך תמהת כיצד פיצחה מורה זו מנעולי ליבך האיתנים, והודית, כי משנפתחו השערים ביד אוהבת הרגשת הקלה, והוצפת אושר.
כבר אז בבית ספר יסודי פיתחת ל תחביבים מגוונים. נמשכת לתנועת ה-"צופים", ובמדי החקי והעניבה הכחולה לצווארך, היית עוזב את הבית לפעולות בדייקנות רבה בלי להחמיץ אף אחת מהן.
ביומנך - יומנו של ילד - אתה מזכיר בעוקצנות חביבה אחד החניכים, שאינו אחראי, אינו דייקן וכוזב בהבטחותיו.
יציאה במפרשיות אל הים הפתוח, היתה לתענוג ימי השבת והחג. ים עכו מחייך או זועף ואת שוליו מעטרת עיר מוקפת חומה בצבעים חמים, שריח אגדה מזרחית וצליליה עוים מתוכה. רוח ים מנופפת. בלוריות, ומשתעשעת בנערים הצעירים. והלב עולה על גדותיו.
אהבת את עירך. נוהג היית לאסוף מעתיקותיה, לחפור ולחפש מטבעות. וכלוחם בחירוף נפש הגנת על כבודה בפני כל משמיציה. ספגת את יופיה של חיפה בפנימיה הצבאית, שם היו חבריך מימי הנעורים, אך עכו הייתה קן ילדות שמתיקותו לא חולפת לעולם.
אלבום רכשנו לך, ובו ליקטת בולים, וישבת שעות שוקד על סידורם המופתי, עיסוק שמצאת בו עניין שנים רבות.
תחביב רציני אחר היה ניתוח בעלי חיים קטנים. ולכדים הייתם חרקים שונים ומשונים וצפרדעים, מתכנסים בחדרך סביב מבחנות וכלי מעבדה שונים, ותוהים על סוד החיים, שהדלת סגורה בפני המבוגרים, שלא הבינו טעם עיסוק זה. ובחלו בו.
אך התחביב האהוב עליך ביותר היו הטיולים. לעשות חיים - זו הייתה התכלית, שראית לנגד עיניך עד לזיקנה מופלגת עם אישה, ילדים ונכדים. אבל מה פירוש סיסמא זו, שהיא נשמעת מפי כל בני גילך הצעירים?
אם אחרים ראו לנגד עיניהם דיסקוטק דחוס, גפיים מתנועעות לקצבה המשתולל והצורמני של המוסיקה, אתה ראית תמונה שקטה: אוהל על פיסגת הר, או בצל עץ פצל, ליד אגם, ים, נחל, ושם קולחת לה שיחה שקטה על כל הנושאים שבעולם. ללכת בארץ הזו, לראות כל פינה נידחת, זו היתה תמונת האושר של עולמך, כל שעה פנוייה יפה היא לטיולים.
ביומנך אתה מציין בסיפוק, שהצלחת להיות מדריך ב-"צופים" ואתה מיטיב להשתלט על חניכיך ולארגנם כהלכה, דוד המדריך - כך פנו אליך, וחשת בשם זה ללא קיצורי חיבה ילדותיים חשיבות והישג.
לא פלא, איפוא, ששעה שאותה שעון המשיך לתקתק בהתמדה, וקומתך צמחה במהירות רבה, ובגרות יפה נסתמנה בפניך, ידעת את רצונך: פנימיה צבאית. מסגרת נוקשה של משמעת לימודים, וטיפוח נמרץ של הקשר לבית - למולדת.
עזבת את הבית והיית לחייל. החיים בפנימיה היו קשים. אבל דבר לא סיפרת לנו - לא פחדים, לא אכזבות, לא כשלונות, לא הצלחות. גאים היינו בך במרצך השקט ובצניעותך. ואתה כעסת על גאווה זו. התביישת בה.
יש בני אדם שונים - הסברת לנו, למבוגרים. יש מי שלאושרו מבין בקלות, ויש מי שהלימודים קשים לו עויינים אותו, והוא חייב להילחם בהם עד שיהיו לנכסיו. אל יתגאה, איפוא, מי שהלימודים, למזלו, מאירים לו פנים.
בפנימיה ארגנת עם חבריך את החוברות של בית הספר, הפינה הפרטית, העצמאית של החניכים.
בבית היית רק בימי שישי שבת ובחופשות השונות. שני אחיך, שראו בך את האח הגדול, המבין, הכל-יכול, היכו לימים ספורים אלה. ואתה נהנית להיות להם מורה דרך מבוגר.
באותם ימים מעטים שהיינו במחיצתך, דירבנת אותנו לצאת לטיולים למרחבי הטבע. רכשנו מכונית, שתובילנו למקומות הסחר שלך, והדבקת את כל המשפחה באהבתך לנוף.
חבריו בבית הספר ובחיים לא היו רבים, אולם הקשרים היו הדוקים. אהבתם להתווכח על כל בעיה חברתית ופוליטית, כמה פעמים הייתי פונה אליך: למד לרקוד - וניתקלתי בסירוב. עולם השעשועים היה זר ובלתי אהוב עליך.
שעון הזמן המשיך בתקתוקו. ומנער - חייל הפכת לבחור - חייל בשריון. שם הקפדת על משמעת פנימית ועל כוח סבל. גם הרחק מהצבא, בבית, מחוץ לטווח שמיעתם של חבריך החיילם, לא התאוננת, הבלגת.
היית תקופה ממושכת בסיני, "אכלת" חול כמו כל האחרים. עברת אימונים מפרכים, והתקדמת בסולם הדרגות. בכל אותה תקופה ראינו אותך לעתים רחוקות, וקיוינו שמצב זה ישתנה, משאלה זו נתמלאה. הועברת לג'וליס והיית מדריך לטירונים. שמחנו מאוד, רק אתה לא לקחת חלק בשמחתנו. מדוע? אינני רוצה לחיות ג'ובניק - ענית קצרות. היית מוכן לחתום שנים ארוכות מחייך ובלבד לצאת מ-"גן עדן" זה אל עבר אתגרים חדשים, מאמצים נוספים.
שתי בקשות הפנית אל מפקדיך בתקווה, שאחת מהן תתממש - הפייה לקורס טיס או עבודה במודיעין, כי ראית את עתידך בלימוד מזרחנות. מקצוע, שעניין אותך בפנימיה, שכן מעוגן הוא בטבור ארצך ובטבורה של עירך. זכורים לי היטב השבתות בהם יצאת לעיר העתיקה לפגוש במכרים ערביים, ולתרגל בעזרתם את שפת אמם-עמם.
בתקופה האחרונה לפגישותינו הקצרות נדמה היה לי, שניצוץ של ילדות שובבה קורץ בעיניך ובלבך. כאילו חשת, שהחמצת ילדות חסרת דאגות, וכעת תשיב לך את האבידה.
אך גורל מרושע חתך הכל - חלומות, מאוויים, תקוות חיים, שנשלחו בזהירות לעבר העתיד. מלחמת יום הדין פרצה.
עשית עם כולם את המלאכה. יחד עם חבריך יצאת למחול השדים. אך את ביתך לא שכחת. הרצת גלויות בזו אחר זו ללא ליאות, ונימה אחת נשמעת מכולן - עידוד ההורים "הכל בסדר גמור", כך ניסית לעזור לנו - העוורים הדואגים בעורף.
ביום השני למלחמה צלצלת מן המרפאה לאחר שנפצעת, לא יכולת להשאר באותו מקום מוגן, ומתוך תחושת אחריות כבדה מיהרת אל הקרב. את גדודך לא מצאת, וחיפשת בקדחתנות טנק. עלית על טנק של אנשי מילואים.
בגלויתך האחרונה ביקשת, כי את משכורתך נתרום למלווה מרצון, וציינת בגאווה, גם ברגעים קשים אלה, שאדם רוצה לחלץ עצמו - עורו מהתופת המשתוללת כי "למדינת ישראל צפוי עתיד מפואר".
אחד מאנשי המילואים, ששוחח עמך באלחוט נפגש עמנו, ותאר אותך בימי חייך האחרונים:
"...נלחמתי עם דוד במשך הימים 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 20, 21 אוק' 73. לא היה צריך כמעט לדבר אתו באלחוט - הכל דפק בלי שהיה לי כל צורך לומר לו מילה - הוא תמיד קרא את הקרב נכון.
בהתקפה האחרונה על "מיסורי", הוא המשיך ופקד על שארית המחלקה כאשר אני נפצעתי, הוא המשיך להתקדם גם אחרי שהטנק השני במחלקה נפגע ומאז - מי יודע? אני לא".
לבך עמד מלדפוק לפתע, רק מחוגי שעון הזמן בחדר, ממשיכים לדפוק באדישות באכזריות בלי הרף - בלעדיך.

בניית אתרים: