עם שקיעת החמה ביום 18 בינואר 1948 התקבצה כבר כל הפלוגה באחד המשקים בגוש רמת יוחנן. מטעמי בטחון לא באו הבחורים במאורגן. איש איש הגיע למקום הריכוז בדרכו הוא. המדשאה בקבוץ המתה כיריד. ברכות שלום עפו אל כל עבר כבליל קידוש לבנה. אי פה אי שם התגלגל צחוק רועם למשמע בדיחה עסיסית. ילדי המשק לקחו חבל במעשי קונדס.
הלילה רד. המתיחות לקראת הפשיטה לכפר "תמרה" החלה גוברת. היתה זו לנו הפשיטה הראשונה. כל אחד קבל לידו את נשקו האישי, בדק אותו וניקה אותו כהלכה, ואחרי ארוחת הערב הסתדרנו למפקד היציאה. גם גרשון היה עמנו כשידו האחת כרוכה בגבס. יומיים לפני כן נחבט קשה בידו, והעצם נסדקה. הוחלט שלא יצא עמנו, - בפעולה כגון זו זקוק אדם לשתי ידיו. לא הועילו כל ההסברות והנמוקים. גרשון לא קבל את הדין ועמד על תביעתו לצרפו לפעולה עם מחלקתו. הן לא יוכל לשבת בבסיס באפס מעשה ולחכות לשובם של חבריו מן הקרב. לבסוף הורשה להשאר בשורה, ופניו קרנו מאושר. מפקד הפעולה קבע אותו כרץ פלוגתי, ובתפקידו זה יצא משורותינו, וכך נפרדנו.
כשחזרנו עם שחר לבסיס היציאה לא מצאנוהו. מחקירת האנשים שהיו עמו, וצרוף פרט לפרט, נתברר לנו כי בזמן ההסתערות נפצע בחור שתאורו התאים לגרשון. הוא לא היה מוכר להם. אחרי שנחבש בשדה נישא על אלונקת רובים לבסיס ההתלקטות. ארבעה בחורים נשאוהו משך שעות ארוכות בדרך לא דרך. הם תעו בדרכם ושקעו בבוץ עד למתניים. ניסו לדבר עם גרשון, ולדובב אותו, אך ללא הצלחה. באפיסת כוחות הגיעו למשמר הים. תקותם להציל אותו רק היא חיזקה את רוחם וחישלה אותם בדרכם הקשה. אולם משהגיעו כבר לא היתה בו רוח חיים.
גרשון היה הראשון לנופלים ממחלקתנו. המכה היתה קשה, והממה אותנו. לא יכולנו להשלים עם אשר אירע.
ע.